לילות קיץ

רתם ניר מנצח

רחל פרנקל מצו סופרן

פורה: פאבאן, אופ. 50 (7')

ראוול: אימא אווזה – סוויטה תזמורתית (20')

סאטי: גימנופדים מס' 1 ו-3 – בעיבוד דביסי (7')

ברליוז: לילות קיץ, אופ. 7 (30')

מכירה ישירה

יש במוסיקה הצרפתית יכולת מיוחדת להציע שפע מבלי להכביד: צבע במקום מסה, רמיזה במקום הצהרה, וקו מלודי שגם בשיא הרגש שומר על מידה של איפוק ואלגנטיות. ארבע היצירות בתוכנית פורשות כמעט מאה שנים של מוסיקה צרפתית ומגלות פנים שונות של אותה רגישות לצליל ולגוון. הפאבאן של פורה, שמנגינתה הארוכה והאצילית נישאת מעל מרקם קל ושקוף, הופכת ריקוד חצר עתיק לחלום נוסטלגי; ב"אימא אווזה" של ראוול מקבלים סיפורי הילדות עולם צלילי זוהר ומעודן, שבו די בכמה משיכות מכחול תזמורתיות כדי להעלות יער מכושף, דמויות אגדיות וגנים פלאיים. שתי הגימנופדיות של סאטי, בתזמורו של דביסי, מצמצמות עוד יותר את אמצעי הביטוי: מנגינות פשוטות וכמעט עירומות, הרמוניות הנעות באיטיות ומרחב רב בין הצלילים. דווקא מתוך הצמצום הזה נולד עושר של אווירה, ודביסי עוטף אותו בצבעים תזמורתיים שקופים מבלי לפגוע בפשטותו המסתורית של המקור.

"לילות קיץ" של ברליוז, למילותיו של תאופיל גוטייה, מציב במרכזו את האהבה ואת התמורות שהיא עוברת תחת ידיהם של הזמן והזיכרון. ששת השירים יוצרים מסע רגשי שראשיתו וסופו כמו משב של בריזה רעננה: "וילאנל" הפותח מזמין את האוהבים לצאת אל הטבע המתעורר באביב, ואילו "האי הנעלם" החותם את המחזור מפליג שוב אל עבר אהבה חדשה, אל מרחבים רחוקים ומדומיינים. בין שני הקטבים הבהירים הללו משתרע לבו האפל יותר של המחזור: פרידה, היעדר ומוות, הבדידות שנותרת אחריהם והזיכרון שמסרב להיעלם. ב"רוח הוורד" האהבה כבר נצבעת בזיכרון ובארעיות; "על הלגונות" הוא קינה נואשת על אהובה שמתה; וב"היעדר" וב"בית העלמין לאור הירח" האובדן נעשה שקט, פנימי ורדוף יותר. ברליוז אינו מספר אפוא סיפור אהבה אחד, אלא מתבונן באהבה מבעד לעונותיה השונות – התאהבות, תשוקה, אובדן, געגוע וזיכרון – ולבסוף מאפשר למחזור להיפתח מחדש אל האור ואל האפשרות להתחיל שוב.