על חגים וחילופי עונות

יומו האחרון של חג הסוכות, וליתר דיוק היום שאחרי החג, טומן בחובו שתי מסורות: האחת  נשענת על כוחו של הטבע,  האחרת היא מעשה ידי אדם.  מעשה ידי אדם הוא חג שמחת תורה, לדידו של כותב שורות אלה החג החשוב ביותר של עם הספר.  במהלך החג קוראים את פרשת "וזאת הברכה" שמסיימת  את ספר דברים ולמעשה את חמשת חומשי תורה. בתום הקריאה  'מגלגלים' את מגילת הקלף שעליה כתובה התורה אל ההתחלה ומייד קוראים  את הפרשה הראשונה נפתחת במלים:  "בראשית ברא….." המסורת של סיום והתחלה של קריאה מייחדת את עם הספר. מכאן הוא יונק את עיקר כוחו. קריאה בתורה אינה ענין של רבנים, תלמידי חכמים ושאר המתנאים בתארים ורואים עצמם בעלי זכויות, קריאה בספר היא הציר מרכזי של העם היהודי.

במהלך אותו חג עצמו, מעורב גם הטבע. הברכה החשובה ביותר ביום שמחת תורה היא "משיב הרוח ומוריד הגשם."  אחרי ברכת "מוריד הטל" שנאמרת החל מן הפסח, בשמחת תורה מתחילה הבקשה המפורשת לרוח ולגשם. רוח וגשם היו מאז ומעולם כוחות טבע שאמנים ניסו לחקות או להביע תקווה אליו. כאן בישראל גדלנו על  שירים רבים  ובולטים שבהם שירו של אהרן אשמן "רוח רוח … מן העץ נפל תפוח" ועל שירם של יחיאל הלפרין ויואל אנגל "גשם גשם משמים, קול המון טיפות המים." מאגר השירים בעברית ובכל השפות שעניינם רוח וגשם  הוא בלתי נדלֶה. אני מניח שלכל אחד יש מאגר פרטים משלו בכל שפה ובכל  תרבות.

במוסיקה הקלאסית  נוהגים להבחין בין יצירות שהמוסיקה שבסיסן רעיון מוסיקלי עצמאי שצץ בראשו של מלחין ועל פיו נכתב פרק אחד או יצירה שלמה. בקבוצה האחרת הן יצירות שנכתבו בהשראת צד ג', טקסט פיוטי או סיפורי, ציור,  נוף, מזג אוויר וכד'. יצירות אלו מתקבצות תחת הכינוי "מוסיקה תכניתית" אשר על כן רפרטואר המוסיקה הקלאסית  שופע רוחות, גשמים ופה ושם גם ברקים המלווים בקולות רעמים.

אחת הדוגמאות המובהקות היא יצירתו הנצחית של אנטוניו ויוולדי ארבע העונות, ארבעה קונצ'רטות לכינור ולתזמורת שזכו לאלפי ביצועים. די מפתיע שויוולדי לא היה בטוח שתיאורי הטבע המוסיקליים יובנו והוסיף לכל עונה טקסט פיוטי כמו למשל באביב "שמים מכוסים בענן שחור, ברק מבריק ורעם רועם. שוב שב השקט…." בקיץ: "רוח המערב נושבת בקלילות, נער רועה בוכה, הוא ירא את הרוח ואת כוחה….. הוא ירא את ברק הברק, את רעום הרעם, בסתיו רוחות מתוקות מנשבות אל פני החוגגים ומנמנמות אותם בשלווה". ובחורף: "קפוא, רועד בקרה המושלגת, נוכח רוחות שורקות ונושכות, אתה פוסע בקושי ושיניך נוקשות מקור…"
סערות מובהקות נרשמו ביצירותיו של ג'ואקינו רוסיני. הראשונה המוכרת היטב היא באופרה הספר מסוויליה, השניה בלה צ'נרנטולה (סינדרלה) ועוד אחת בפתיחה לאופרה האחרונה שחיבר וילהלם טל. בטהובן שהודה לרוסיני על "הסַפָּר" שלו נדרש לחיקוי קולות הטבע בסימפוניה השישית הפסטורלית. הוא הסתייג מדברי הסבר לקהל אבל שמות הַפּרקים מסגירים את כוונת המלחין כך  למשל  שירת הרועים, השמחה וההודיה עם שוך הסערה.  בהמשך לרוחו של רוסיני גם ג'וזפה ורדי מתזמר את טיפות הגשם שהופכות לסערה בתחילת האופרה מקבת, בסיומה של ריגולטו ובפתיחתה של האופרה אותלו.  צ'ייקובסקי נדרש לענייני מזג האוויר וחיבר את העונות מחזור של שתים-עשרה יצירות – אחת לכל חודש –  בהשראת שירים של פושקין, אלכסי טולסטוי, נקרסוב ואחרים. היצירה שנכתבה במקור לפסנתר תוזמרה כמה פעמים ויש בה פנינים מוסיקליות. רוחות וגשמים נוכחים באופן מובהק. טעימה ראשונה מן החורף שעתיד להגיע.

הספר מסוויליה

 

כותב המאמר: יוסי שיפמן

נשמח אם תשתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin