יהושע קנז (1937 – 2020)

די בקריאת שמונה השורות הראשונות בסיפורו של יהושע קנז "מומנט מוסיקלי" כדי לחוש שלקנז, שהלך לעולמו לפני זמן קצר, הייתה שפה משלו. היא מצטלצלת באוזנינו כשם שהיא מצטיירת לנגד עינינו. יכולות התיאור של קנז הן חושניות במלוא מובן המילה, הקוראים מוזמנים, בבלי דעת, לחוות את הטקסט שלו ביכולות הפלסטיות, בעושר הלשוני, במשלָב שבין שפת הדיבור הישראלית לשפת התיאור החיונית, הפלסטית, המדווחת והמתנגנת. את מכלול התכונות האלה היטיב לסכם בחצי משפט המשורר והמבקר יצחק לאור: "…כאשר (קנז) כתב פרוזה ניגן את העברית כמו מוסיקה".

זו אינה הבמה להעריך את יצירתו של הספרותית של קנז אבל במה זו יכולה להרשות לעצמה להתרגש מקריאה מחודשת בסיפוריו שהמוסיקה משמשת בהן לפחות גיבור משני. ב"מומנט מוסיקלי" (סיפור מתוך קובץ הנושא אותו שם, משנת 1980) מתואר קונצרט סיום של תלמידי הכינור בכיתתה של דוניה ויצמן. המספר שנמנה עם תלמידי הקונסרבטוריון החיפני, מכין אותנו לקראת הופעתו של הטוב שבתלמידי הקבוצה.

"… היה דומה לי כי האווירה נעשתה חגיגית ורצינית מאד. ראשונה נכנסה התלמידה הפסנתרנית הממושקפת ואחריה אורי וכינורו בידו. הגברת דוניה ויצמן זקפה את ראשה, וכשנחה דעתה, הודיעה בקיצור ובפשטות את שמו של אורי ואת שם המלווה אותו בפסנתר ואת שם היצירה שישמיעו: ואריאציות "לָה פוֹליָה" מאת כּוֹרֶלי.

אורי הניח ממחטה על הסנטרית, כינורו נצץ באורה של הבימה הקטנה. הוא הניח את ראשו על הכלי, אחז בקשת ועצם רגע את עיניו להתרכז, פקח אותן ועל-פי תנועת ראשה של הפסנתרנית פתחו שניהם יחד בנגינה.

עצבותה של הנעימה מילאה את חללו של האולם. הסלסולים בסופי המשפטים אך הדגישו זאת. היה דבר מסתורי שהפך את קצב המחול הסוער והעליז לכאורה למין קינה נואשת ורבת-הוד. ידו של אורי הייתה בטוחה, מלאת רגש עצור וכוח פנימי. דומה שנגינה יפה מזאת לא שמעתי מימי. יש בה מין טוהר מפחיד במקצת, מתגרה, לא אישי כלל, צונן ואכסטאטי באותה עת. קצב הפרקים גועש והולך והנער גבה-הקומה, בכותנת הלבנה, המכנסיים הכחולים והנעליים החצאיות נראה לעתים כנאבק בכוחות מסתוריים. לעתים מביעות פניו איזה קושי, וזה רק המאמץ הטכני של הביצוע הנקי, של זריזות האצבעות ויצירת האקורדים המהירים. התרכזותו גדולה כל-כך שהיא מנתקת אותו מן המקום שבו הוא עומד ומן העיניים הרבות המסתכלות אליו, ואף מן היצירה עצמה כאילו ניתק, מתוכה האפל, המשתולל, המאיים, והוא ניצב שם כדמות הסדר הטוב".

ובהמשך בתום תיאור הנגינה…

"הדלתיים נפתחו ולא עמד שם איש הקהל המשיך ומחא כפיים. הגברת דוניה ויצמן סייעה לאורי ברדתו מן הבימה וחיבקה אותו. אמי התחייכה אלי בקורת רוח רבה, ואבי אחז בידי להוליכני אל היציאה. אמי אמרה כי כּוֹרֶלי הוא ללא ספק אחד הקומפוזיטורים המוצלחים ביותר. התלמידים, המשפחות והמורים התגודדו באולם חבורות חבורות, והיו משוחחים וצוחקים ולוחצים ידיים. במבוא הכניסה פגשנו את מורתי. היא ליטפה את ראשי בחיבה ומשכה אותי מהורי אל פינת המבוא. מגע ידיה נעם לי מאד וחשתי כי היא מתרגשת במקצת, לא ידעתי על מה. היא השתוחחה ולחשה על אוזני: "המוסיקה תהיה לך תמיד נחמה על כל צער".

כותב המאמר: יוסי שיפמן
תמונה: מוטי קיקיון

נשמח אם תשתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
X