גבורתו של בטהובן

בחודש אוקטובר 1802 ביקר המלחין לודוויג ואן בטהובן בפרבר הייליגנשטט הסמוך לווינה, שהיה אז אזור כפרי הטובל בירק, לפני שתועש במחצית השנייה של המאה ה-19. בתקופה זו, מן הסוערות בחיי המלחין, נוכח בטהובן בהדרגה בעובדה הטראגית – שהוא הולך ומאבד את שמיעתו.

ב-6 בחודש זה, כתב לאחיו קארל ויוהן מסמך נרגש, המכונה כיום "צוואת הייליגנשטט". במסמך הוא פורש על הנייר את מאבק האיתנים שלו ואת החלטתו לסיים את מצבו האומלל.

בין השאר, כתב: "אתם הסבורים או אומרים שאני מרושע, עקשן או שונא-אדם, עד כמה אתם טועים בי. אינכם יודעים מה הגורמים הסודיים להתנהגותי כלפי חוץ.

מילדות, לבי ונשמתי נפנו לרגשות העדינים של הרצון הטוב, הייתי להוט אף פעם לעשות מעשים גדולים. אך שערו בנפשכם שמזה שש שנים אני מקרה חסר תקווה, שהוחמר על ידי רופאים חסרי דעת. רומיתי שנה אחר שנה בתקווה להשתפר, ונאלצתי סוף סוף להשלים עם האפשרות של מצב רפואי קבוע, שריפויו ייקח שנים או אולי בלתי אפשרי. אני, שנולדתי עם מזג נלהב ומלא חיים, אפילו נוח להשפעתה של החברה, נאלצתי מגיל צעיר לבודד את עצמי, לחיות בבדידות, כאשר לפעמים ניסיתי לשכוח את כל זה.

כמה דחתה אותי החוויה העצובה כפליים של שמיעתי הגרועה, ובכל זאת אי אפשר היה לי לומר לאנשים לדבר בקול רם יותר, לצעוק – כי אני חרש. איך אוכל להודות בפגם בחוש היחיד שהיה אמור להיות מושלם בי יותר מאשר באחרים, חוש שבימים עברו היה מחודד בי עד לשלמות הרבה ביותר, שללא ספק רק מעטים במקצועי נהנו אי פעם מדרגה כזו של שלמות בחוש זה.

אירועים כאלה הביאו אותי אל סף ייאוש, מעט יותר והייתי שם קץ לחיי – רק האמנות עיכבה אותי. נראה בלתי אפשרי  לעזוב את העולם, עד שאצור את כל מה שנועדתי ליצור, וכך סבלתי את הקיום העלוב הזה – עלוב באמת, גוף נרגש ששינוי פתאומי משליך מן הגבהים אל התהומות. סבלנות – נאמר לי שעליי לתת לה להוביל אותי. עשיתי זאת, אני מקווה שנחישותי תישאר איתנה עד שיתרצו הפַּארקִיוֹת, אלות המזל חסרות הרחמים, וינתקו את חוט חיי. אולי ישתפר מצבי, אולי לא. אני מוכן. נכפה עליי כבר בגיל 28 להפוך לפילוסוף.

זה לא קל, הרבה פחות קל לאמן מאשר לכל אדם אחר. אלוהי, אתה המביט פנימה לצפונות נפשי, אתה יודע זאת, אתה יודע את אהבת האדם והרצון הטוב שמקננות בה. מי שאי פעם יקרא את המלים הללו, הרהרו בעוול שעוללתם לי, ותנו לאומלל לנחם את עצמו ולמצוא אחד כמותו, שחרף כל מכשולי הטבע, עשה ככל שביכולתו כדי להתקבל בקרב אמנים ואנשים ראויים…"

ב-10 באוקטובר הוסיף וכתב:

"כך אני נפרד ממך – בעצב רב – את, תקווה אהובה, שהבאתי עמי לכאן שבאתי להירפא במידת מה לפחות – עליי לנטוש אותך לחלוטין. כשם שעלי הסתיו נושרים וכלים, כך אור התקווה כבה והפך לעלטה. כשם שבאתי, כך אני עוזב. אפילו האומץ הרב שהעניק לי השראה לעתים קרובות בימי הקיץ היפים, נעלם. השגחה עליונה, העניקי לי לפחות יום אחד של אושר טהור – זמן כה רב עבר מאז שאושר טהור ואמיתי הדהד בלבי. מתי, הו אלוהי, אמצא אותו שוב במקדש הטבע ובלבות בני האדם. האם לעולם לא? זה יהיה נורא מדי."

למרות הדיכאון הנושב משורות אלו, מאבק האיתנים הפנימי הסתיים בניצחון, והתיקווה לשוב וליצור התוותה את המשך דרכו של המלחין הדגול.

"צוואת הייליגנשטט"

נהוג לראות בסימפוניה החמישית, בדו מינור, אולי הסימפוניה המפורסמת בתולדות האנושות, את ההדים לאותו מאבק בגורל שהתרחש בנפשו של בטהובן שנים ספורות לפני כן. "מוטיב הגורל" השב וחוזר לאורך ארבעת פרקי הסימפוניה, כמו גם עוז המבע השורר ביצירה כולה, הציתו את דמיונם של המבקרים וחובבי המוסיקה לאורך הדורות.

עם זאת, כדאי להתעכב לרגע על הסימפוניה השישית, "הפסטורלית", שכתב באותה תקופה. היא נחשבת לסימפוניה האופטימית והאוורירית ביותר מכל הסימפוניות של בטהובן. סערה קצרה מפריעה את התיאור השופע בצלילים של מנעמי הכפר ושלוותו. כאן טמונה האירוניה הרבה, שכן אותם צלילי פכפוך הנחל, שקשוק גלגלי המרכבה וציוצי הציפורים אינם תיאור של התרחשות חיצונית, אלא זיכרון והד: בחמישה פרקים, בטהובן מעלה על הדף עולם צלילי שלם שלא ישוב לשמוע לעולם. הסימפוניה אינה אלא פרידה נוסטלגית.

לא פחות מעניין, בהקשר זה, הוא הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר, שנכתב באותה התקופה. בפרק השני, המופלא, מציג בטהובן מאבק עיקש בין כלי הקשת הנוהמים של התזמורת, לבין הפסנתר שטווה מלודיה זכה ונוגעת ללב. נהוג לפרש את הפרק לפי מיתוס אורפיאוס, וסבורים שבטהובן תיאר כאן את המשורר האגדי בבואו אל השאול, המצליח להרדים בשירתו את קרברוס, כלב השאול.

אולם ייתכן שהפרק מבטא משהו שונה לגמרי וכאן הסבר קצרצר. כל קליד של הפסנתר מקיש על שלושה מיתרים. בתקופתו של בטהובן, ניתן היה לנגן על מיתר אחד, שניים או שלושה באמצעות דוושה מיוחדת. לכל אורך הפרק כותב בטהובן una corda, כלומר, יש לנגנו על מיתר אחד בלבד. רק לרגע קט, לקראת סופו של הפרק, מורה בטהובן להוסיף עוד מיתר ואז עוד אחד ולהגיע לשלושה מיתרים, כשבתפקיד הפסנתר מופיע טריל (שני צלילים סמוכים המנוגנים שוב ושוב במהירות רבה), שכמו חודר את התוגה והאימה ולו לשבריר שנייה. אז חוזרת ההוראה "מיתר אחד", כלי הקשת נרגעים ונאנחים והפרק מגיע לסיומו.

כיום, במקום להשתמש בדוושה מיוחדת כזאת, נהוג לעמעם את צלילו של הפסנתר (בפסנתר כנף ניתן להקיש על שני מיתרים במקום שלושה). אבל כאשר הפרק מנוגן בכלי שהוא שחזור מדויק של פסנתר מתקופתו של בטהובן (פורטה-פיאנו), ובאמת הפרק מנוגן ברובו על מיתר אחד, האפקט שונה לחלוטין. הפסנתר נשמע בקושי על רקע המיתרים הזועמים, והטריל ההולך וגובר יוצר תחושה אחרת לגמרי. הייתכן שבפרק זה ביקש בטהובן לבטא את התחושה של אבדן השמיעה, והטריל, כמו בשריקה המפורסמת בבית הכנסת, חודר את האוזניים והלב ומגיע ישר למרומים?

כותב המאמר: קדם ברגר

נשמח אם תשתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
X