בין חיקוי החיים לחיי החיקוי

נתן זך נתפש בעיני רבים כמי שעסק רבות ב"מוסיקה". רושם זה התעורר בשנות השישים של המאה הקודמת, כאשר תיאר זך את מהפכתו השירית במונחים של מעבר ל"מוסיקה חדשה"; צירוף שזך הצעיר הרבה להשתמש בו, כדי להמחיש את הסגנון השירי הרצוי בעיניו ("החרוזה החופשית"), זה המתאים לעולם המודרני. אולם בחינה מדוקדקת של עיסוקו של זך במוסיקה בשיריו ובמסותיו – והשוואה אפשרית למשוררים אחרים שהביעו עניין רב במוסיקה – תגלה כי זך כמעט לא עסק במוסיקה במישרין. אין באמתחתו רשימה או מאמר המנתחים לעומקם יצירה מוסיקלית קונקרטית או עולם מוסיקלי של מלחין ספציפי. מעמדה של המוסיקה כתֵמה בשיריו ובמסותיו מרתק, אך אינו מובן מאליו. לא פעם נדמה שכל נגיעותיו המהותיות במוסיקה נעשו בתיווכה של השירה.

   זך אף נתפש בעיני רבים כמשורר "מוסיקלי". אך רק במקום אחד – ומקץ עשורי כתיבה רבים – הוא הגדיר בבירור מהי, לשיטתו, "מוסיקליוּת בשירה": "שעל כן הניסוח שלי לזיקה מוסיקה-שירה הוא כדלקמן: כשעוצמתה ההיפנוטית (או סתם הערֵבה לאוזן) משתלטת על מה שאני מכנה, בהיעדר ביטוי מוצלח יותר, הדרמה הנפשית או הביטוי ה'אקסטרה-מוסיקלי' של השיר, האחרון נמצא נפגם, נפסד. ולהפך, בשיר המושלם (הנדיר), כל אלה עולים בקנה אחד ומתַחזקים אלה את אלה" (מתוך "משנה לשנה זה", הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 133).

   בכל הנוגע ליחסו למוסיקה, ה"דרמה הנפשית" בעולמו של זך רחקה מאוד ממאבקיו הספרותיים והפרסונליים, שבמידה רבה היו לסימן ההיכר שלו. המוסיקה בעולמו שייכת למרחב נפשי עמוק ואף אפל. "המוסיקה ניגנה מבעד/ לתריסים", כתב זך (בשיר "פרקו את זהב אופיר"), "ואני ידעתי שאסור./ אסור". איסורים מוזרים מעין אלה מרחפים מעל אזכורי המוסיקה המפורשים בשלושת ספריו הראשונים, שהם מיטב יצירתו ("שירים ראשונים", "שירים שונים", "כל החלב והדבש"). בכולם בולט הפחד מן המוסיקה המתנגנת בחוץ, בעולם.

   לכל אורכה התקשתה השירה הזכית להתמודד עם ה"חוץ", ולכל אורכה בולט בה עימות מרתק בין מה שאפשר לכנותו חיקוי החיים – חיקוי המציאות באמצעות ה"מוסיקה" של השירה – ובין מה שאפשר לקרוא לו חיי החיקוי, כלומר ניסיון כלשהו שנידון תמיד לכישלון לגעת בעולם הדברים ("רוצה בלבם לגעת", בלשונו של אלתרמן). מקורם של עימות זה ושל הצורך התמידי ליצור חיי "פְּנים" מדומים, שיחליפו את ה"חוץ" המאיים, בדבר מה שזך מעולם לא מרד בו ואף לא התכחש לו; ה"ניגון" האלתרמני. "ניגון" זה, אותה ישות פנומנולוגית הקיימת בעולם, ניגון זה רדף את זך עד שירו האחרון. ההתמודדות המפרה עמו היא שגיבשה את אופייה המיוחד של שירתו המוקדמת.

   באחד מפרקי הביוגרפיה של זך, "משנה לשנה זה", יימצא לקוראיו רגע מפעים, השופך אור על אחד מפצעיו העמוקים ביותר. זך מתאר בו "ים שחור כזפת. ואין קול ואין קשב מעברו השני של הים […] והרי מחשכת ים זו עלה אפולו, אל השירה והמוסיקה, מגרש החשכה, מחופש כדולפין, ומכאן אחד מכינוייו […] ולבסוף נתגלה לי גם פשרם של השער והדלת הנעולה שעליה מתדפק אדם לשווא, המופיעים בשירַי לעתים קרובות כל כך בחמישים שנה אלה […] (קפקא) לא נכנס בשער הנעול (במשל הידוע) לא מכיוון שהיסס, אלא מפני שידע, כי מה שמחכה לו בפנים אינו גאולה אלא אותו מקום-לא-מקום, בית-לא-בית, ו'מנגינה משפחתית' נוראה שממנה ביקש כל חייו להימלט".
   מ"מנגינה משפחתית" נוראה זו, שנגלתה לו בדלפי כמקום הורתו של אל השירה המוסיקה, ביקש זך כל חייו להימלט. לזך לא היה "מקום" בעולם מפני שהעולם מלא ניגון, וכל בני ה"משפחה" שהכירה בעובדה זו זוהו תמיד כמאיימים. ובדלפי "חזר הניגון", כשם שחזר לכל אורך שנות פעילותו של זך במיני צמתים ובמיני דרכים, ועודד כה רבים מן הנתן זכים השונים אשר ממלאים את השירים לטשטש, לערפל, למחוק עקבות.

כותב המאמר: אורי הולנדר

צילום: מוטי קיקיון

נשמח אם תשתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
X