דווקא בתקופה הזאת שבה ה'בֹּוֹן טוֹן', המוצנח מלמעלה, מדבר על שנאת אחים עד כדי תיעוב, מרנין לשוב ולהציץ במפעל חייה של אישה אחת שהשכילה להטמיע את המיטב מכל העולמות וליצור או ללדת אמנות חדשה בארץ חדשה.
דמות המופת היא שרה לוי תַּנָּאי (2005-1910), שלימים זכתה גם בפרס ישראל. לוי תנאי היתה יוצרת בתחום המילה, חיברה עשרות שירים שגדלנו עליהם מ"אל גינת אגוז" ועד "באנו חושך לגרש". חיברה מוסיקה לאותם שירים וליצירות מחול. בתחום המחול התגלתה לא רק ככוריאוגרפית אלא גם כמי שידעה להקים, ובראש הישגיה הקמת להקת ענבל ולימים תיאטרון המחול ענבל. הצורך הוא אבי ההמצאה וכך כגננת בקיבוץ רמת הכובש שהיו חסרים לה שירי ילדים לחגי ישראל, היא חיברה אותם. כשהגתה רעיונות כוריאוגרפיים ללהקתה פנתה לבתי הכנסת בכרם התימנים בתל אביב. תחנות הלימוד שלה כללו גם יסודות מוסיקה מערבית שבאמצעותם היא ומי שהיו סביבה יכול לרשום ולתעד את המוסיקה שהיא קלטה.
להקת ענבל שהוקמה בשנות החמישים היתה ביטוי לזהות ישראלית חדשה, שילוב של מערב ומזרח, מסורת עממית ואמנות עכשווית. כבר בתחילת שנות החמישים הגיע לישראל ג'רום רובינס – מחשובי הכוריאוגרפיים בעולם הוגה ומעצב יצירת הענק "סיפור הפרברים" – צפה בלהקת ענבל ושכנע את הכוריאוגרפית אנה סוקולוב, לבוא לכאן לעבוד עם הלהקה. התוצאה "ענבל" הופיעה בסיור ממושך מחוף אל חוף בארה"ב, בשורת תרבות ישראל המתחדשת שהתקבלה בחום מעבר לים.
אבל ללא חמיצות מה אי אפשר ככל הנראה, בהמשך הדרך, הלהקה הייצוגית שהתקבלה כאמור בהערכה רבה בעולם, זוהתה דווקא כאן, בבית, כלהקה המזוהה עם התרבות המזרחית על כל המשתמע. כך או כך מפעלה של שרה לוי תנאי הוא חד פעמי וחשוב לציין אותה ואת מפעלה תמיד ולא רק ביום האישה.
יום האישה שמח,
תזמורת סימפונט רעננה
כותב המאמר: יוסי שיפמן
תמונה: dr. avishai teicher
