"אז איך הכל התחיל?," נוהגים לשאול עיתונאים טרחנים, כמו כותב השורות האלה כשהם פוגשים באמנים, לראיון או לשיחה קלה ובלתי מחייבת. "מה הייתה היצירה הראשונה שלך?" זה כמובן כאשר האמנים חיים. כשמדובר במי שהיו ואינם, זה כבר סיפור אחר. חוקר או לצורך העניין שלנו חובב מוסיקה שרוצה לגלות את ביכורי היצירה של 'השמות הגדולים' של פעם צריך לסמוך על מי שקטלגו את היצירות. היו וישנם אמנים שניהלו בעצמם רישום; מקטלגים אחרים נדרשו למלאכה לאחר מות המלחין. שמות כמו קֶכל, או דוֹיטש הם מן הסתם הראשונים שעולים בזיכרון הקולקטיבי של חובבי המוסיקה. הראשון קטלג את יצירות מוצרט והשני את יצירות שוברט. האם מחבר המוסיקה מייחס חשיבות אמיתית ליצירה הראשונה שלו, או שהוא מעדיף להיזכר כבר בתור מלחין רציני יותר. כמו למשל יוהנס בראהמס: סברה רווחת היא שלפני מותו, הוא בעצמו השמיד את כל כתבי היד שלו שלא הוצאו לאור.
לקראת חג הביכורים הצצנו ברשימות קטלוג ושאלנו מלחינים שונים מה הייתה היצירה הראשונה שלהם. כבר כאן צריך להציב הסתייגות, כשמחבר או מחברת מוסיקה מחליטים שהם לא רוצים – מסיבות שונות להשאיר לדורות הבאים את יצירותיהם הראשונות. נצטרך לסמוך על שיקול דעתו. בכורי היצירה אצל הקלאסיקנים היו בדרך כלל יצירות קטנות, שיר מחול, לא פעם מדובר ביצירה 'שימושית' הנובעת מנסיבות חברתיות, כך שמוצרט ילד הפלא האולטימטיבי מספק את צרכיהם של בני מעמד האצילים יצירתו הרשומה הראשונה היא מינואט שתלמידי פסנתר מנגנים עד עצם היום הזה. לעומת זאת היצירה שנרשמה כמס' 1 של שוברט היא 'פנטסיה' של מי ששולט היטב בכלי ותחום הנושא והוואריאציות אינו זר לו, שוב כאמור אנחנו סומכים על הקיטלוג המקובל של דויטש. מנדלסון בן החמש-עשרה מחבר את הסימפוניה הראשונה שלו שלימים תהיה ראשונה בין הסימפוניות המוקדמות שלו, אלא שלא תחלוף שנה ואותו מנדלסון יוסיף לרפרטואר העולמי את הפנינים המוסיקליות השמיניה לכלי קשת ואת המוסיקה ל"חלום ליל קיץ" שכוללת את מרש החתונה. שני ביטויים של יופי, עומק, צלילות ההופכות ללהיטי נצח. שופן הצעיר רושם כיצירה ראשונה שלו 'פולונז' מחול פולני כשמו. לא מפתיע בהתחשב ברגשות הלאומיים של הפולני שהיה לסמלה של המדינה והוא נוכח במרקם התרבותי של פולין עד היום. בטהובן מתגלה קודם כל כמאלתר מופלא. היצירה שזוכה להירשם כמס' 1 היא שלישיית פסנתר עם תפקיד מרשים לפסנתרן. ממש לא מפתיע. גוסטב מאהלר בן החמש עשרה מתנסה בכתיבת אופרות ויצירות אחרות ומה שנותר מאותם ביכורי יצירה הוא פרק מרביעיית פסנתר.
האלתור ככלי ראשוני חי גם אצל מלחינים המוכרים לנו היטב מכאן ועכשיו. צבי אבני בן ה-93 זוכר היטב שיצירותיו הראשונות – שאותן ניגן לחבריו בתנועת הנוער בחיפה, לצד אלתורים על שירים מוכרים – נוגנו על מפוחית יד (גרמושקה) ומאחר והוא עוד לא ידע לקרוא תווים, הוא המציא לעצמו שיטת רישום שבאמצעותה יוכל לשוב ולנגן את הלחן שהמציא.
משה זורמן מחשיב את "אורות נחיתה" כיצירתו התזמורת סימפונית שנוגנה על ידי תזמורת ירושלים ואפילו זמינה ביוטיוב. היו לו יצירות קטנות שהוא מכנה פרה-היסטוריות שנכתבו במסגרות הלימודים בתל אביב ובניו יורק ואפילו נוגנו אבל כאמור הוא מחשיב את היצירה התזמורתית הגדולה כיצירת ביכורים. חיים פרמונט דומה לו בגישתו ומדבר על יצירה שנקראה "מסה לתזמורת" כשהוא היה תלמידו של מארק קופיטמן באקדמיה בירושלים. היוזמה הייתה דווקא של תזמורת – הסינפונייטה הישראלית באר שבע – שהכריזה על תחרות.
מעיין צדקה מנסה להיזכר ביצירות הראשונות: "למדתי על פסנתר והיצירות הראשונות היו עיבודים לכלי קשת. שגם נוגנו במסגרת בית ספר רימון בידי רביעיית צה"ל שבה היו חברים בין היתר הכנר איתמר זורמן והצ'לנית מאיה בליצמן. יוסף ברדנשווילי מחשיב כיצירות הביכורים שלו את השתיים שזכו לתגובות של חשובי המלחינים שהיו באותן שנים בברית המועצות: הראשונה חמישיית פסנתר והשנייה נקראת "פואמה דיאלוג" לצ'לו, פסנתר, ארבע קרנות וגיטרה. על היצירה הזאת הגיבו אלפרד שניטקה וגם סופיה גובאידולינה ומכאן הדרך להתקדמות במוסקבה ובמקומות אחרים החלה להיסלל. אכן ביכורים ראויים לשמם.
כותב המאמר: יוסי שיפמן
