החיבור בין מוסיקה ללאום הוא תוצר לוואי מובהק של עידן "אביב העמים", שחל באירופה באמצע המאה ה-19. שחרור מעולו של כובש זר 'ביקש' ביטוי מוזיקלי, מעין הצהרה פוליטית. מלחינים פנו לאוצר המוזיקלי המקומי, לנעימות ולמחולות שרווחו בארצותיהם. מכאן שש'שדרוגם', לכאורה, של מחולות עממיים אל במת אולם הקונצרטים לא הפתיעה את הקהל, שבעצמו הפך באותו זמן לצרכן של מוסיקה באולמות הקונצרטים. דוגמאות מובהקות מספקים למשל הפּוֹלוֹנזים והמזוּרקוֹת, המחולות הפולניים ביצירות לפסנתר של פרדריק שופן ובאופרה המפורסמת "הָלקָה" של סטניסלב מוֹניוּשקוֹ, המלחין הלאומי של פולין.
באותו זמן המדינות המרכיבות את המגף האיטלקי מתחילות להתגבש למדינה אחת, תחת שלטונו של מלך אחד. את הרוח הזאת מביע ג'וזפה וֶרדי באופרה "נבוקו". כמיהתם של גולי בבל לירושלים, נקלטה היטב בקהל האיטלקי כמסר פוליטי מובהק. כאנקדוטה היסטורית נזכיר שווֶרדי מתגייס לתנועה פוליטית הריסוֹרג'ימֶנטוֹ (התחייה), האיטלקית ולזמן קצר הוא היה לחבר פרלמנט מטעמה.
אל הרוח הלאומית פונה גם הצ'כי בֶּדז'יך סמֶטָנָה. האופרה הראשונה שלו "הברנדבורגים בבוהמיה" עוסקת בפרק היסטורי של בוהמיה (כיום חלק מצ'כיה), אבל אינה זוכה להצלחה רבה. האופרה השנייה "הכלה המכורה", שעניינה סיפור התאהבות מובהק, הופכת ליצירה הלאומית כי סמטנה שילב בה שני מחולות עממיים הפוּריאַנט והפּוֹלקָה. מיכאיל גלינקה ראשון המלחינים הרוסיים, או 'אבי המוסיקה הרוסית', כפי שנהוג לכנותו, משלב ביצירתו "איוון סוּסָנין או החיים למען הצאר," הנחשבת לאופרה הרוסית הראשונה, ארבעה מחולות: ולס, קרקוביאק, מזורקה ופולונז, כולם מחולות מפולין, שהיו פופולריים ברוסיה. מחולות מפולין ביצירות רוסיות בא לידי ביטוי גם באופרות של 'ממשיכי גלינקה', בהם רימסקי-קורסקוב, בּורודין וצ'ייקובסקי. הונגריה אמנם לא זכתה לעצמאות מדינית באותו זמן, אבל זכתה להכרה כישות עצמאית תחת שלטון אוסטרי. שם המלחין פֶרֶנץ אֶרקֶל, חיבר את "באנק באן" ו"הוניאדי לסלו", אופרות טעונות-היסטוריה שמעמדן הבולט בלוח העבודה של בתי אופרה בהונגריה נוכח עד היום. רומניה ובולגריה שהשתחררו גם הן מעול כובשים זרים (העותמאנים, האוסטרים והרוסים), חיכו לביטוי לאומי ראשון עד תחילת המאה העשרים ביצירותיהם של טיבֶּריוּ בּרֶדיצ'אנוּ הרומני או עימנוּאיל מָנוֹלוֹב הבולגרי.
ישראל מתחברת לרשימה הזאת למעשה עם עלייתו ארצה של מרדכי גולינקין בתחילת העשור השלישי של המאה שעברה, לפני כמאה שנים, 25 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון. גולינקין, שהקים את האופרה הישראלית הראשונה בשכונת נווה צדק, החליט שבבית האופרה בתל אביב אופרות תושרנה בעברית. ברוח היצירות ה'לאומיות' הוא מעלה את "המכבים" של אנטון רובינשטיין. "המכבים" הושרה בעברית אבל העובדה שבית האופרה החדש מעלה באירוע הפתיחה שלו יצירה למוסיקה של מלחין רוסי, עוררה תגובות כעוסות בעיתונות העברית של אותם ימים. רגע התיקון הגיע בפברואר 1945 כאשר האופרה העממית העלתה בבכורה את "דן השומר" של מרק לברי (למלים של ש. שלום ומקס ברוד). הפעם העלילה מקומית ואקטואלית, עלייה על הקרקע ביישוב חדש. אירוע מוסיקלי –ציוני שמסריו ההיסטוריים-פוליטיים ברורים לכל. עשר שנים קודם לכן מחבר מרק לברי מוסיקה לשיר "עמק" של רפאל אליעז. "עמק" זוכה בפופולריות ולברי מחבר על פין פואמה סימפונית לתזמורת. היצירה תזכה לביצועים רבים ותנוגן על ידי תזמורות ישראליות רבות במסעותיהן בעולם. עוד נרשמות בשנות הארבעים יצירות ראשונות של מלחינים שהתיישבו בישראל והבולטת שבהם היא סימפוניה מס' 1 של פאול בן חיים. בתחילת שנות החמישים חיבר בן חיים להזמנתו של שלום רונלי-ריקליס, מנהלה המוסיקלי של תזמורת הגדנ"ע את "תרועה לישראל" יצירה קצרה שבהמשך גם היא תייצג את ישראל בעולם.
ככלל, טוב לזכור שבשנים הראשונות של היישוב ושל המדינה, מוסיקה אמנותית לא זכתה ליחס ראוי. ההנהגה הציונית שאותה הוביל בן גוריון, ראתה בישראל את 'עם הספר' ולא את 'עם הצליל' ולכן נרשמו אירועים מוסיקליים רשמיים ספורים: הענקת פרס ישראל למלחין עדן פרטוש על יצירתו "עין גב" בשנת 1954. פרס ישראל נוסף הוענק בשנת 1961 למנחם אבידום על האופרה שלו "אלכסנדרה החשמונאית," לתמליל של אהרן אשמן. יצירה בעלת אופי לאומית.
כשהחליטה הממשלה להעניק את פרס ראש הממשלה הוא יועד בהתחלה לסופרים בלבד, אנחנו "עם הסֵפֶר". בשנת 1983 נוצרה קונסטלציה פוליטית נוחה – בראש איגוד הקומפוזיטורים ניצב עמי מעייני, המזוהה עם הימין ובראש הממשלה יצחק שמיר – הוחלט על הענקת פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים. הראשון שזכה בו היה יעקב גלבוע. חזית אחרת שבה נאבקה המוסיקה האמנותית המקומית הייתה מול הנהלות התזמורות שדיברו לכאורה בשם קהל המאזינים שלדבריהן נרתע ממוסיקה ישראלית ומפגין היעדרות או יציאה מן האולמות. התוצאה לרשימת התכונות המאפשרות ביצוע התווסף גם אורך היצירה. אלה היו הכללים אבל היו גם יוצאים מן הכללים האלה.
בערב יום העצמאות השבעים ושלושה של ישראל, הדברים נראים אחרת, כאשר סימפונט רעננה רושמת בגאווה ביצוען של יותר ממאה יצירות ישראליות בסדרות למנויים בשלושים שנות קיומה, המוסיקה הנוצרת בישראל אינה צריכה להיאבק על זכות קיומה אלא על תשומת הלב ועל הקשב של המאזינים. זכינו.
חג עצמאות שמח – מתזמורת סימפונט רעננה
כותב המאמר: יוסי שיפמן
