מי היו חברי הוורד הלבן?
"אנשים צעירים טובים ונפלאים, מותכם לא יהיה לשווא, אתם לא תישכחו מלב."
כך אמר ברדיו תומאס מאן בשבתו בגלות, ב-27 ביוני 1943, כאשר התפרסמה ברחבי העולם פעילות קבוצת הסטודנטים מתנגדי המשטר הנאצי ממינכן, "הוורד הלבן", ודבר הוצאתם להורג של כל חברי הקבוצה.
הקבוצה מנתה שישה סטודנטים ואלה שמותיהם: כּריסטוֹף פּרוֹבּסט, הנס קוֹנרָד לַייפֶּלט, אלכסנדר שמוֹרְל ו-ווילי גראף, וכן האחים הנס וסופי שוֹל. מאוחר יותר הצטרף אליהם המרצה בן ה-48 קוּרט הוּבֶּר.
השם "הוורד הלבן" נבחר כסמל לטוהר ותמימות מול הרוע והטומאה.
הסטודנטים הצעירים ממינכן פעלו בעיקר ממניעים אידאולוגיים. רובם שירתו בצבא הגרמני וראו את זוועות המלחמה ואת ההתנהלות חסרת האנושיות של צבא הכיבוש הגרמני. הנס שוֹל, בנו של ראש העיר של פוּרכטֶנבֶּרג לשעבר, ואחותו סופי הצעירה ממנו בשלוש שנים, גדלו בבית שעודד לחשיבה ביקורתית ורציונלית. שניהם היו אמנם חברים בהיטלריוגנד בנעוריהם, בתחילה מרצון ועם ההתפכחות – בעל כורחם.
עם ההתפכחות הזו, בא רצון עז לעשות ולו דבר מה קטן שיאיר את עיני הבריות, שיבטא את הבוז שרחשו האחים למשטר המדכא והרומסני.
ביוני 1942, החלו הנס וחבריו ללימודים לשכפל עלונים חתרניים במחבוא ולהפיץ אותם באלפים. מאוחר יותר נעזרו בתמיכה כלכלית מבחוץ, והצליחו להפיץ את העלונים גם מעבר למינכן. הקבוצה ריססה גם כתובות מחאה על קירות האוניברסיטה והעיר, כתובות שהבעירו את חמת המשטר.
אחרי שסיימה את עבודות החובה למשטר הנאצי, הגיעה סופי למינכן במאי 1942 ומאוחר יותר נכנסה אף היא בסוד העניינים. המרצה קוּרט הוּבֶּר הצטרף לקבוצה מאוחר יותר.
העלונים הפוליטיים המתריסים, שתובלו בלא מעט ציטוטים נבחרים מפי טובי המחברים כגון אריסטו, לָאוֹ צֶה וגֶתֶה, נחשבו בבחינת בגידה במשטר הנאצי.
הגסטפו עלה על עקבות הקבוצה. הראשונים שנתפסו היו האחים שול וכּריסטוֹף פּרוֹבּסְט, בתחבולות הצליחו דרכם להגיע לחברי הקבוצה האחרים. כולם נאסרו מיד ונשפטו לגזר דין מוות בעריפת ראש בגיליוטינה. אלכסנדר שמוֹרְל וקוּרט הוּבֶּר היו בעלי משפחות, אולם לא עזרו לא תחנוני משפחות כל הקבוצה ולא העובדה שלשְמוֹרְל והוּבֶּר היו ילדים קטנים.
סופי והנס שוֹל הוצאו להורג ב-22 בפברואר 1943. הנס היה בן 24 במותו וסופי – בת 21.
בחודש הבא ימלאו 80 שנה למותם. כיום הם ושאר חברי הקבוצה מהווים מופת לאומץ לב ואנושיות מול משטר האימים הנאצי.
סופי שול כותבת
מיומנה של סופי שוֹל, בחורף אביב שנת 1942, ניכר הניגוד העז בין אהבת הטבע, האדם והעולם לבין הזוועות והדה-הומניזציה סביבה:
"בדיוק כשם שאינני יכולה לראות פלג מים צלול בלי לעצור לפחות לרגע ולשכשך רגליים בתוכו, כך איני יכולה לראות אותו בחודש מאי ופשוט לחלוף על פניו. אין דבר מפתה יותר מאשר אדמה ריחנית שכזו, שמעליה מתנדנדים פרחי תלתן כמו קצף קליל, וענפים עטורי עלי כותרת של עצי פרי מתרוממים אל-על, כאילו רוצים לצאת לחופשי מן הים השלו הזה. לא, אני חייבת לסטות מדרכי ולשקוע בתוך כל העושר הזה.
אנשים רבים סבורים שהתקופה הנוכחית היא האחרונה לפני סוף העולם, וזה אכן נראה אפשרי לנוכח הזוועה המתרחשת בכל מקום סביבנו. אבל האם אין לכך חשיבות מועטה בלבד? האם לא כל אדם באשר הוא – בלי קשר לתקופה שבה הוא חי – צריך תמיד להביא בחשבון שהוא עלול להיקרא בכל רגע לתת דין וחשבון בפני אלוהים? האם אני יכולה לדעת אם אהיה בחיים מחר בבוקר? הרי עוד הלילה עלולה להרוג את כולנו פצצה, אבל גם אז לא אהיה אפילו טיפה פחות אשמה מאשר אילו נעלמתי מן העולם יחד איתו ועם כל הכוכבים.
האם זה לא תמוה ומעורר יראה, שהכול כל-כך יפה? למרות האימה, לאחרונה אני מבחינה במשהו עצום ומסתורי מציץ מתוך הנאתי הטהורה מן היופי – הבורא של היופי הזה. רק האדם יכול להיות מכוער באמת, כי יש לו הרצון החופשי לנכר את עצמו משיר ההלל הזה.
לעתים קרובות נדמה שהאדם יצליח להשתיק את המנון ההלל הזה באמצעות רעמי התותחים, הקללות וחילול הקודש שלו. אבל במהלך האביב האחרון מתחוור לי קמעה-קמעה, שהוא לא יצליח לעשות זאת. לכן אני רוצה לנסות לעבוד קשה כדי לצדד במנצח."
כתבי הוורד הלבן
מתוך העלון השלישי של "הוורד הלבן" שהופיע ביוני 1942.
"מאז כיבוש פולין נרצחו 300 אלף יהודים כמו חיות. אנחנו עדים לפשע הנורא ביותר המבוצע נגד כבוד האדם, פשע שאין לו שום מקבילה בהיסטוריה האנושית. האם זה מעיד על כך שהרגשות האנושיים הבסיסיים של בני העם הגרמני הפכו לחייתיים? שהם שקעו בשינה סופית, שממנה לא יתעוררו עוד לעולמי-עד?
זה אכן נראה כך. אם הגרמנים לא יעירו את עצמם מהשינה הזאת, אם הם לא ימחו ככל יכולתם נגד קבוצת הפושעים הזאת, אם הם לא ירגישו חמלה כלפי מאות אלפי הקורבנות, לא, לא רק חמלה, הרבה יותר – אשמה. כולם מתנערים מן האשמה הזאת וחוזרים לישון במצפון שקט. אבל הם לא יכולים להתנער ממנה. כולם אשמים, אשמים, אשמים!
כעת על כל מתנגד נחוש לנאציונל-סוציאליזם לשאול את עצמו, איך הוא יכול להילחם ב"מדינה" הנוכחית בצורה הכי יעילה? איך הוא יכול להנחית את המכות הכי מזיקות? באמצעות התנגדות פסיבית, ללא שום ספק. אנחנו לא יכולים לספק לכל אחד ואחד תכנית מפורטת למעשיו. נותר לנו רק להציע הצעות כלליות, וכל אדם יבחר לבדו את הדרך הטובה ביותר להגשים אותן.
נסו לשכנע את כל המכרים שלכם להכיר בחוסר הטעם של המשך המלחמה חסרת התקווה הזאת, להכיר בשעבוד הרוחני והכלכלי שלנו בידי הנאצים, ולהכיר בהרס כל הערכים המוסריים והדתיים שלנו. עודדו אותם לאמץ התנגדות פסיבית!"
אחרית דבר
אילזֶה איכינגֶר, משוררת צעירה חצי יהודייה מווינה, תיארה אחרי המלחמה את הרגשות שעלו בה כשראתה כרזה ציבורית שהודיעה על שמות הנידונים למוות, חברי קבוצת "הוורד הלבן":
"אף פעם לא שמעתי את השמות הללו. אבל תוך כדי קריאה, התעוררה בי תקווה בלתי ניתנת לתיאור, ואני לא היחידה שהרגישה כך. התקווה הזאת, שאפשרה לנו להמשיך לחיות, לא הייתה רק תקווה להישאר בחיים. היא עזרה לכל כך הרבה אנשים שעמדו בפני מותם. אפילו הם יכלו למות מלאי תקווה. זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ. זה היה אושר.
אני זוכרת שיום אחד יצאתי לרחוב לפגוש ידיד והוא אמר, "אל תיראי כל כך קורנת, הם יעצרו אותך."
לא היו סיכויים רבים לשרוד, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. לא ההישארות בחיים, אלא החיים עצמם הם שדיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שוֹל והחברים שלהם.
אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי שיהיה משהו מלפנינו, מלפנינו במובן של משהו בתוכנו.
אנחנו לא יכולים לחיות בלי תקווה."
קונצרט המחווה של תזמורת סימפונט רעננה לחברי "הוורד הלבן"
נערך ברעננה ביום ג' 24.1.2023 וביום ד'. 25.1.2023
בהשתתפות גיל שוחט, קרן הדר ונהר אליעז.